בחיי היום יום אנחנו חווים עליות ומורדות, ומדי פעם עולה המילה הקצת מלחיצה: "טיפול". זה בשבילי? זו לא הגזמה? ומה זה בעצם, ה"טיפול" הזה? או, בדיוק בשביל זה אנחנו כאן עם כמה טיפים בנושא.
אחד הדברים הבולטים במערכת הבחירות הנוכחית היא רמת הביטחון והוודאות של המועמדים לגבי תפקידם כאשר ייבחרו. נפתלי בנט אומר בכל ראיון: תנו לי את תיק הביטחון – אני יודע מה צריך לעשות. אורלי לוי-אבקסיס סימנה את תיק הבריאות ונדמה שמבחינתה הכל כבר מוכן לכניסתה לתפקיד. תמר זנדברג רוצה להיות שרת החינוך הבאה, וכך הלאה. העובדה שחלק מהמפלגות הללו מתנדנדות באזור אחוז החסימה, לא מפריעה לראשיהן לשעוט ללא מעצורים אל עבר המשרה שתפורה עליהם.
פסח, כידוע, הוא חג השאלות והקושיות. החל מצרור שאלות הלכתיות בימי הניקיונות וההכנה לחג, וכלה בסאגת הבירורים של ההורים "אצל מי אתם בחג" (ולמה דווקא אצלם ולא אצלנו, הא?), ולא מעט שאלות נוקבות לאחר צאת החג, בנוסח: " למה נסחפתי עם המצות, הלכה הגזרה". אבל ללא ספק לב העניין של השאלות בפסח הוא בליל הסדר, שמקדש את המתודה של "על כל שאלה תשובה" לא פחות מאשר את התוכן. ואני שואל: למה? למה בימינו אנו, בעידן הגוגל והויקיפדיה, עדיין צריך לקיים את הנוהל הטרחני הזה של לשאול ולענות סביב השולחן, מה גם שכולנו רעבים כהוגן.
אין כמו החגים והמועדים היהודיים, שאחד הדברים שהם עושים זה להעלות את האדם במעלה הספירלה הרוחנית שלו. הרי הכל חוזר על עצמו: אותם מעשים ומנהגים ותפילות, אלא שהאדם לא נשאר באותו מקום. הוא צומח ומתגדל, הוא מתעלה בתחנות חייו, ומגיע לכל חג או מועד עם התחדשות רוחנית ונפשית. כמובן שלכאן ולכאן, זה תלוי באדם עצמו.
פסח עבר עלינו ב"ליל הסגר", עם הרבה שנינויות על חירות ועבדות. גם בראש השנה איחלנו בלב שלם שתכלה שנה וקללותיה. ועכשיו? עכשיו מגיע סוכות. מה כבר נשאר לחדש? מה אפשר ללמוד מהחג הזה על ההתמודדות שלנו עם תקופת הקורונה?
בתקופה הזאת מדריכים רבים מתמודדים עם אתגר קשה במיוחד: איך לשמור על קשר עם החניכים – מרחוק? מכיוון שאצלנו במוקד חברים מקשיבים – OU ישראל מתמחים בקשר מרוחק בשיחות עם בני נוער, נרתמנו למשימה וגיבשנו כמה תובנות בנושא, עבורכם המדריכות והמדריכים.
אפשר לומר שיש 3 שלבים ביצירת קשר משמעותי מרחוק: רגש, רצון, עשייה משמעותית. לפני שנתחיל לפרט אותם, נאמר כמה מילים על עצם יצירת המפגש המרוחק. לא רק בפן הטכני, אלא במהות: באיזה מרחב מנטלי אנחנו נפגשים עם הילדים והילדות.
שוב סערה הארץ לשתי דקות וחצי, כשהוכרזה היוזמה הממשלתית להסדרת השימוש בקנביס. המחנכים זעקו חמס, הצעירים צעקו הידד, ההורים צרחו הצילו, והתקשורת האיצה בכל הצדדים להחריף את הטונים, כהרגלה בקודש.
ואני אומר: טוב. טוב מאוד. לאו דווקא על יוזמת ההסדרה. היא עוד בחיתוליה, ויש לה דרך ארוכה לעבור לפני השלמת החקיקה (אם וכאשר תתרחש) והקמת מנגנוני הפיקוח הנדרשים. אני שמח שנושא כל כך חשוב כמו השימוש הנרחב בקנביס עולה לכותרות, ומכריח אותנו להתמודד עם מציאות מושתקת ומודחקת זה שנים ארוכות. כי להדחקה כל כך עמוקה יש מחיר כבד.
לאחרונה אני נזכר שוב ושוב בסיפור החביב מסיפורי דון קישוט, על הסוס שעמד לו ליד השוקת ושתה כמויות עצומות של מים, ולא נראה היה שיש לו כל כוונה לעצור. התעלומה נפתרה כשדון קישוט הבין שהסוס – הוא רק חצי סוס, ומכיוון שכל המים נשפכים מאחור, הסוס נשאר תמיד צמא.
ולמה אני נזכר בסיפור המורבידי הזה לאחרונה? כי לא מעט פניות מגיעות אלינו, למוקד חברים מקשיבים – OU ישראל, מבני נוער שמתמודדים עם כל מיני סוגים של קושי, לבטים, התחבטויות ודילמות, ומתברר שבזמן שחשבנו שאנחנו מדברים עם נער, למעשה יש שם בצד השני – רק חצי. אנחנו מגלים שבזמן שהנוער עסוק באמונה, הלכה, לימודים (הרבה, הרבה לימודים), בגרויות, חיי חברה, טלפונים, מחשבים ומסכים – הוא שוכח כמה מהתפקודים הכי בסיסיים בחיינו, כמו אכילה, שינה, ופעילות גופנית בחוץ. וזה, חברים – מצב לא טוב בכלל.
באמצע חודש פברואר מצוין בישראל השבוע הלאומי לגלישה בטוחה ברשת. כמנהל מוקד למתבגרים והורים, פונים אלי הרבה הורים בשאלות מהתחום הטכני: איזה סינון תכנים הכי חזק? אילו הגנות להתקין על הטלפון של הילדים? איך להציב הגנה יעילה על תכנים בוטים בנטפליקס? ובעיקר – איך לכל הרוחות מצליחים למנוע מהילדים המתוחכמים האני האחרון שמתנגד לתוכנות סינון.
החיבור המצמרר והטעון שבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובין יום העצמאות, מזכיר לנו בכל פעם מחדש את הצורך במאבק ובהתמודדות כואבת בדרך ליעד נכסף ומשמעותי. החיבור הזה מתקיים גם בהתפתחות של עם – וגם בזו של האדם.
