פסח, כידוע, הוא חג השאלות והקושיות. החל מצרור שאלות הלכתיות בימי הניקיונות וההכנה לחג, וכלה בסאגת הבירורים של ההורים "אצל מי אתם בחג" (ולמה דווקא אצלם ולא אצלנו, הא?), ולא מעט שאלות נוקבות לאחר צאת החג, בנוסח: " למה נסחפתי עם המצות, הלכה הגזרה". אבל ללא ספק לב העניין של השאלות בפסח הוא בליל הסדר, שמקדש את המתודה של "על כל שאלה תשובה" לא פחות מאשר את התוכן. ואני שואל: למה? למה בימינו אנו, בעידן הגוגל והויקיפדיה, עדיין צריך לקיים את הנוהל הטרחני הזה של לשאול ולענות סביב השולחן, מה גם שכולנו רעבים כהוגן.
אז שנת הלימודים התחילה, לפחות רשמית. היא תתחיל באמת רק "אחרי החגים". ושוב: מבחנים, עבודות, שיעורי בית, כן מאחר, לא מאחר, מה אתה לובש, פתק להורים, ושאר ירקות. את כל זה אנחנו כבר מכירים, אבל בתקופה של תחילת השנה יש סיסמה מיוחדת: "לפתוח דף חדש". קמפיין שלם שמנסה לשכנע אותנו בהזדמנות הקסומה למחוק את כל מה שהיה, ולהתחיל הכל מחדש! זו ההזדמנות שלנו להיות טובים, ממושמעים ומוצלחים. מה שהיה היה – עכשיו אפשר להתחיל מחדש.
אין כמו החגים והמועדים היהודיים, שאחד הדברים שהם עושים זה להעלות את האדם במעלה הספירלה הרוחנית שלו. הרי הכל חוזר על עצמו: אותם מעשים ומנהגים ותפילות, אלא שהאדם לא נשאר באותו מקום. הוא צומח ומתגדל, הוא מתעלה בתחנות חייו, ומגיע לכל חג או מועד עם התחדשות רוחנית ונפשית. כמובן שלכאן ולכאן, זה תלוי באדם עצמו.
את הסיפור "זהבה ושלושת הדובים" רבים מאיתנו מכירים מילדות, שלא לומר- גדלנו עליו. ברשותכם, בואו ננתח אותו בצורה אנושית ויותר מכך – יהודית: זהבה הולכת לבדה ביער. איפה הבטיחות, איפה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"? היא נכנסת לבית שלא שלה- יש כאן קצת אבק גזל. היא לא בודקת אם האוכל כשר, היא לוקחת ללא רשות, מנסה את כל המאכלים – איפה הנימוס והטקט? והולכת גם לישון בחדר שלא שלה ובלי לבדוק איפה היא באמת (ובלי להגיד להורים המודאגים איפה היא), ועוד בעלי הבית הם דובים – חיה טמאה!
בני נוער רבים חווים בימים אלו מציאות חדשה שיכולה להביא איתה אתגרים לא פשוטים. ימים רבים של סגר, שבועות של שהות בבית ללא שיגרה מסודרת, בלי חברים או יכולת לצאת החוצה יותר מדי… וכל זה כשברקע מרחפת מילה מוזרה שעד לפני חודשיים בכלל לא הכרנו – הקורונה.
תקופת החופש הגדול השנה מפגישה את רובנו עם מציאות מעט מורכבת. בני נוער רבים שואלים את עצמם איך ניתן לנצל את הזמן בחופש הגדול בתוך ההגבלות החדשות, מבלי להישאב כל היום לגלישה באינטרנט וברשתות החברתיות. הקושי התעצם יותר במהלך התקופה האחרונה כשביחד עם החופש הגדול חלקנו נמצאים בבידוד, והדבר מעמיד אותנו בפני מציאות מאתגרת שלרוב מצריכה מאיתנו מוטיבציה ורעיונות יצירתיים הרבה יותר מן הרגיל.
אז מה עושים?
קודם כל, מותר לנו לקבל את התחושות שהמצב הזה קצת מבאס. כן, מבאס.
סוף סוף הסתיימה תקופת הלימודים ואחרי שכל כך חיכינו לקיץ, לטייל ולהיפגש עם חברים – הנגיף עדיין מסתובב באוויר. בנוסף על כך מי מאיתנו שנמצאים בבידוד אינם יכולים לצאת מארבע קירות חדריהם, ותחושת התיסכול והמחנק גדולה אף יותר, וחשוב לתת לתחושות האלו מקום.
לאחר שאנו מקבלים את התחושות, משהו בלב יכול להירגע ולאפשר לנו להיות מכוונים על הדרך שלנו ולפנות מקום להסתכלות מנקודת מבט אחרת.
פסח עבר עלינו ב"ליל הסגר", עם הרבה שנינויות על חירות ועבדות. גם בראש השנה איחלנו בלב שלם שתכלה שנה וקללותיה. ועכשיו? עכשיו מגיע סוכות. מה כבר נשאר לחדש? מה אפשר ללמוד מהחג הזה על ההתמודדות שלנו עם תקופת הקורונה?
בתקופה הזאת מדריכים רבים מתמודדים עם אתגר קשה במיוחד: איך לשמור על קשר עם החניכים – מרחוק? מכיוון שאצלנו במוקד חברים מקשיבים – OU ישראל מתמחים בקשר מרוחק בשיחות עם בני נוער, נרתמנו למשימה וגיבשנו כמה תובנות בנושא, עבורכם המדריכות והמדריכים.
אפשר לומר שיש 3 שלבים ביצירת קשר משמעותי מרחוק: רגש, רצון, עשייה משמעותית. לפני שנתחיל לפרט אותם, נאמר כמה מילים על עצם יצירת המפגש המרוחק. לא רק בפן הטכני, אלא במהות: באיזה מרחב מנטלי אנחנו נפגשים עם הילדים והילדות.
שוב סערה הארץ לשתי דקות וחצי, כשהוכרזה היוזמה הממשלתית להסדרת השימוש בקנביס. המחנכים זעקו חמס, הצעירים צעקו הידד, ההורים צרחו הצילו, והתקשורת האיצה בכל הצדדים להחריף את הטונים, כהרגלה בקודש.
ואני אומר: טוב. טוב מאוד. לאו דווקא על יוזמת ההסדרה. היא עוד בחיתוליה, ויש לה דרך ארוכה לעבור לפני השלמת החקיקה (אם וכאשר תתרחש) והקמת מנגנוני הפיקוח הנדרשים. אני שמח שנושא כל כך חשוב כמו השימוש הנרחב בקנביס עולה לכותרות, ומכריח אותנו להתמודד עם מציאות מושתקת ומודחקת זה שנים ארוכות. כי להדחקה כל כך עמוקה יש מחיר כבד.
לאחרונה אני נזכר שוב ושוב בסיפור החביב מסיפורי דון קישוט, על הסוס שעמד לו ליד השוקת ושתה כמויות עצומות של מים, ולא נראה היה שיש לו כל כוונה לעצור. התעלומה נפתרה כשדון קישוט הבין שהסוס – הוא רק חצי סוס, ומכיוון שכל המים נשפכים מאחור, הסוס נשאר תמיד צמא.
ולמה אני נזכר בסיפור המורבידי הזה לאחרונה? כי לא מעט פניות מגיעות אלינו, למוקד חברים מקשיבים – OU ישראל, מבני נוער שמתמודדים עם כל מיני סוגים של קושי, לבטים, התחבטויות ודילמות, ומתברר שבזמן שחשבנו שאנחנו מדברים עם נער, למעשה יש שם בצד השני – רק חצי. אנחנו מגלים שבזמן שהנוער עסוק באמונה, הלכה, לימודים (הרבה, הרבה לימודים), בגרויות, חיי חברה, טלפונים, מחשבים ומסכים – הוא שוכח כמה מהתפקודים הכי בסיסיים בחיינו, כמו אכילה, שינה, ופעילות גופנית בחוץ. וזה, חברים – מצב לא טוב בכלל.
